6/10/2014
בוקובינה – זהו שם שמעלה אצלנו זיכרונות, תמונות , ניחוחות ואפילו נוסטלגיה, נוסטלגיה לתקופה – כמעט מאה שנים, בהם זכו היהודים לשוויון זכויות, לימים בהם גדלו ופרחו הקהילה והתרבות היהודית.
געגועים לעולם של תיאטרון ומוסיקה , בתי קפה ובתי עסק, אינטלקטואלים לצד עמך , בתי כנסת ובתי מדרש, למשפחות יהודיות חמות,ליהודים שומרי שבת , לחייטים וסנדלרים לצד רופאים ועורכי דין - לשפה האידיש לצד הגרמנית, לחיי קהילה ומסורת ענפים תוססים ושלווים.
ואולי גם מסיבה זו, עולה אצלנו כאב , כאב שרק גדל עם השנים כאשר אנחנו יודעים שתוך תקופה קצרה הוכחדה קהילה שלמה,כל האושר התרבותי נחרב ונהרס, כל זה עלה באש, וכאשר במבט לאחור אנחנו מבינים את ההשכלות הקשות מנשוא של השואה על עמנו.
כי החל מ-1941 ועוד לפני הכבוש הגרמני, הגלה משטר אנטונסקו, כ-185.000 יהודים מבוקובינה למחנות המוות של טרנסניסטריה. ורק מעטים זכו לחזור משם. ועוד 90.000 נשים גברים וטף מתו בדרכים, מקור, מרעב ממחלות ומעייפות.
גם אם אנו נפגשים בעצרת זיכרון מסורתית, מדי שנה בשנה, וגם אם הכאב מלווה אותנו בכל ימות השנה כאשר אנחנו זוכרים בני משפחה, אם ואב , סבה וסבתא ,אחים ואחיות – את האסון הגדול שפקד את עמנו איננו יכולים עדיין לעכל.
אנחנו יכולים להדליק נר לזכרם, לשאת אותם בלבנו, לבכות עולם שהיה ואיננו עוד ובעיקר להפליג ולדמיין כיצד היה נראה הכול ומה יכול היה היות גורל עמנו אילו ניתן להם להמשיך לחיות.
ובעיקר אנחנו יכולים וחייבים לכבד את אלה ששרדו ותרמו כל כך הרבה למדינה בתקומתה, להתגאות בסופרים ופרופסורים בעלי שם, ברופאים ומהנדסים, בדיפלומטים בכירים שהביאו עמם מסורת ודרך ארץ והקימו דורות חדשים בארץ. חלקם מכבדים אותנו בנוכחותם הערב.
אנחנו יכולים וחייבים לזכור גם את אלה שהגורל שפר להם פחות , ולעשות ככל יכולתנו לסייע להם לחיות בכבוד.
וחובתנו היא להנחיל לדורות הבאים את מסורת העבר, ובעיקר את הלקחים שיאפשרו לעמנו לחיות בארצו ולפתח חברה מתקדמת וצודקת.
