הרצאה שניתנה מאת קולט אביטל ביד ושם - 5/3/2014 

ילדי טרנסניסטריה קרובים לליבי. אולי מכיוון שהם באים מהתפוצה שלי – אולי מכיוון שאבי ז"ל היה בדרכו לשם וניצל בנס ואולי מכיוון שגם אני יכולתי להיות שם, ובנס ניצלתי.

ילדי טרנסניסטריה קרובים לליבי בגלל הסבל הרב שעברו כילדים – ילדים שהופרדו מההורים, לעיתים בתהלוכות המוות, לעיתים כאשר הוריהם נרצחו אל מול עיניהם – והם קטנים ושבריריים, נסו ממקום למקום, מחפשי אוכל ומקלט.

בספר עדות שנכתב על טרנסניסטריה מסופר רבות על אותם ילדים – שנשארו בודדים אחרי חורף 1941-42 שהיה חורף קשה במיוחד, ילדים קטנים שהלכו בקבוצות ממחנה למחנה, מעיירה לעיירה, קיבצו נדבות וחיפשו אוכל בזבל. אני רואה אותם לנגד עיני וליבי נכמר.

 

רבים, רבים מאוד מתו, ולכן לעולם לא נדע כמה ילדים יתומים כאלה היו.

חברתי הטובה, סוזנה סיפרשטיין – היום רווה, הייתה אחת מילדים אלה. בשל מקצועו של אביה שהיה רופא, טולטלה ממקום למקום, ממחנה למחנה – בין היתר ב- Ivangorod, מיכאלובקה ואורדובקה. בדרך "חזרה" היא עברה את מחנה Piciora וחייה ניצלו, בסופו של דבר כאשר הגיעה לגטו טולצ'ין.

היום אנחנו מציינים 70 שנה לרכבת ילדי טרנסניסטריה ועלייתם לישראל. למעשה היו ככל הנראה יותר מרכבת אחת ובודאי יותר מאנית משא אחת. סוזנה עלתה על הרכבת, הורדה ממנה על ידי קרוב משפחה בעיר יאש – וכך ניצלו חייה שוב, כי גורלם של הילדים שהיו איתה היה רע ומר : 62 מנוסעי האניה מפקורה שטבעה בלב ים היו אותם הילדים.

כדי להנחיל לנכדיה הקטנים את אשר ארע לה – חיברה סוזנה ספר לילדים ששמו "סיפורה של סבתא ילדה". ברשותכם אקרא לכם כמה קטעים ממנו :

"באמצע הלילה,

כשכולם כבר ישנו

וחלמו חלומות מתוקים,

נכנסו פתאום אל הבית

אנשים עם שיער צהוב,

מעילי עור שחור

מגפים גבוהים,

תפסו בכח

את סבתא ילדה

ואת אמא ואבא שלה

ופקדו עליהם ללכת

ללא מילה, בשקט,

בקרון סגור,

למקום רחוק

שנקרא

מחנות עבודה.

מחנה עבודה היה אז אסם,

אורוה של סוסים,

מחסן או סתם דיר.

ישנו שם על דרגשים

קרים וקשים,

או על קש רקוב

מלא פשפשים.

ולא היה שם די אוכל,

ולא היתה די שתיה.

ובחורף חדרה מן הקירות

רוח קרה.

והמבוגרים

עבדו מאוד קשה

בסלילת כבישים

מבוקר עד ליל.

וסביב המחנה היו

הרבה שומרים.

וסביב היתה

גדר תיל.

בוקר אחד באו

האנשים עם השיער הצהוב והמגפים

לקחת מן המחנה

את כל הזקנים, החולים והילדים

כדי לשלוח אותם רחוק, עד שערי השמים.

וסבתא ילדה החכמה

מיהרה והסתתרה

מתחת למיטה.

הם מצאו והוציאו אותה

אל שער המחנה

וכמעט שלחו אותה

עם שאר האנשים

למקום שממנו לא חוזרים.

אבל איש אחד שעמד שם

אמר לה – רוצי ילדה !

רוצי בחזרה אל אמא שלך !

איש טוב הוא היה.

גם לו ודאי היתה

ילדה קטנה

שישנה שקטה במיטתה החמה.

קצין במדים אפורים

ראה כל מה שקרה

ושלח את אבא ואמא וסבתא ילדה

ממחנה למחנה.

כך ניסה להציל אותם

מן הרשע הנורא.

הם הלכו בדרך,

רעבים ומסכנים,

עם בגדים ישנים

ומלאי כינים,

עד שפגשו חיל נחמד.

הוא נתן לסבתא ילדה

בובה ובגדים נקיים,

ארוחה חמה וחלב.

ואז הם המשיכו את המסע

עד שהגיעו לאיזו עיירה.

באותה עיירה

מצאו הרבה ילדים

שנשארו לבד בלי ההורים.

והיו בה גם אנשים אחרים

שמכרו וקנו דברים

בירידים.

באותו זמן

כל הילדים שנשארו בלי הורים

נשלחו ביחד

ברכבת

מעבר לגבעות ולהרים

מעבר לים השחור

כדי להחלים

בארץ ישראל.

ארץ רחוקה

כמעט בקצה תבל"

הספר הזה תורגם לשפות זרות, לרבות לאיטלקית. בימים אלה, מבלה סוזנה את זמנה בנסיעה מעיר לעיר באיטליה ומסבירה לילדים הקטנים בבתי הספר היסודיים את אשר קרה לעם היהודי, דרך סיפורה שלה.

היום אנו מציינים כאן 70 שנה מאז הצליחה הקהילה היהודית, בסיוע הצלב האדום ובמו"מ עם אנטונסקו להציל את הילדים, להביא אותם לבתי יתומים ולשלוח אותם לארץ ישראל.

זהו סיפור מרגש, כי סופו טוב. וכאשר אני מתבוננת סביבי ורואה את פני הנוכחים לבי מתמלא בשמחה, בגאווה והודיה. על כך שהצלחתם להתגבר ולשרוד, על כך שהגעתם לפיסת ארץ זו, ארצנו, על כך שהצלחתם לפלס דרך ולבנות חיים חדשים – על כך שתרמתם כה רבות להקמתה ולשגשוגה של המדינה.

את כל אלה אני יכולה לבטא רק במילה אחת : תודה!.

 

קולט אביטל בפייסבוק

colette-facebook

מתוך הגלריה