מאת קולט אביטל | פורסם במעריב 27/04/14
במשך שנים השתמשנו במורשת השואה לטיפוח האתוס של חיזוק צה"ל. כעת יש להתמקד יותר בהעברת המסר של הסכנה בחברה גזענית
בביקורו בוושינגטון, מיד לאחר בחירתו, הביא איתו ראש הממשלה מנחם בגין לישיבתו הראשונה עם הנשיא קרטר, מפה של ישראל. הוא פרס אותה לפני הנשיא, הניח את ידו על רצועת החוף, הבהיר למארחו שבאזור זה מרוכזים רוב אזרחי ישראל, שארית הפליטה והצהיר כי חובתו היא לא לאפשר הישנות השואה.
להעביר מסר נגד גזענות
אין ספק כי השואה עיצבה ועדיין מעצבת את זיכרוננו הקולקטיבי. היא חלק בלתי נפרד מהתודעה והשיח בחברה הישראלית, היא הפכה חלק מזהותנו הלאומית. היא מלווה אותנו יום יום, שבעים שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה וצל המאורעות ימשיך ללוות אותנו גם בדורות הבאים. מכאן, מחויבותנו ללמד אודותיה במערכת החינוך.
עבור מנהיגים בדורו של מנחם בגין, היא היוותה גורם חשוב בתהליך קבלת ההחלטות. אך בימינו עושים בה אנשי ציבור בני דורנו, לא אחת, שימוש ציני. בבואנו להנחיל לדורות הבאים את מסרי השואה, האם נסתפק באמירתו החדה והחד-משמעית של בגין? האם ננחיל לילדינו ולחיילינו, במסעותיהם לפולין, לקח אחד בלבד: עלינו להיות חזקים ולהגן על ארצנו, כדי ששואה לא תתחולל שוב?
שאלות אלו צריכות להעסיק אותנו עקב החלטתו האמיצה והנכונה של שר החינוך, שי פירון, להרחיב את הוראת השואה ולכלול אותה בתכנית הלימודים של בתי הספר היסודיים.
במדינה כשלנו, שבה זכר השואה הוא חלק מחיינו היום-יומיים, במדינה שבה, ביום השואה צפירת האזעקה מפלחת את חלל האוויר ואזרחיה עומדים דום בכל רחבי הארץ, כאשר במוסדות ציבור נערכים טקסי זיכרון ואמצעי התקשורת מקדישים כמעט את כל שידוריהם לסרטים על השואה ולעדויות הניצולים, הילדים נחשפים מגיל צעיר לסיפורי הזוועות, האלימות, ההשפלות והמוות.
הם סופגים מידע בצורה בלתי מבוקרת והדבר יכול ליצור אצלם חרדות, טראומות והבנה מעוותת. לא ייתכן, אפוא, להשאירם ללא מענה.
מורים והורים מתלבטים כיצד להנחיל לילדים ידע אמיתי מבלי לפגוע בנפשם הרכה. אך טבעי הוא, שהורים רבים היו מעדיפים להגן על ילדיהם ולחשוף אותם רק לחוויות נעימות. אשר למורים, קיים אצלם קונפליקט בין הרצון להדחיק את הנושא לבין ההכרה בצורך ללמד אותו – שהרי המציאות מורכבת יותר.
לכן, על מערכת החינוך לצייד את המורים בתשובות לשאלה הסבוכה הזאת ; עליה למצוא את הדרך והאיזון הנכונים להסברת פרק זה בעברנו – וזאת בהתאם להבנתו וליכולתו
הרגשית של הילד בכל גיל.
דווקא דרך דיון בנושא, במינון הנכון, יכולים הילדים להבין שקיים רשע בעולם; אבל צריך לאזן ולספר גם על האנשים הטובים שהצילו יהודים ובדרך זו לפתח אצלם עמדה מוסרית וערכית.
עם זאת, אין זה המסר היחידי שעל מערכת חינוך כשלנו להעביר לדור הצעיר. כעם למוד סבל, שבניו נטבחו, כאשר העולם עמד מנגד ושתק, אין אנו רשאים לשתוק, כאשר לנגד עינינו מתחוללים מעשי רצח המוניים. בין קורבנות המלחמה הנמשכת בסוריה יש יותר מחמישה מיליון ילדים. עלינו להרים את קולנו ולמצוא דרכים לעזור. זו חובתנו המוסרית. זהו המסר של סולידריות יהודית ואנושית שעלינו ללמד.
את סבינו וסבותינו, את הורינו ואת דודינו הובילו למשרפות בגלל שהיו יהודים והם נחשבו לגזע נחות. קשה להשלים עם מחזות של המונים שרוקדים ליד הכותל, ערב יום הכיפורים, ושרים "מוות לערבים". קשה להשלים עם היחס הקשה והמשפיל לו זוכים פליטים מאריתריאה או מסודאן, שברחו מתופת המלחמה והגיעו לחופינו.
בסקר שערך לאחרונה מכון משואה בקרב בני נוער נמצא כי כ – 74% מהנערים מאמינים שאנחנו חברה גזענית. והרי למדנו על בשרנו לאן יכולה להוביל גזענות.
גם זהו אחד מלקחי השואה – על מערכת החינוך להירתם למלחמה בלתי מתפשרת נגד הגזענות ויפה שעה אחת קודם.
