לפני כחודשיים אמר ראש הממשלה בטקס שפתח את אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ב"יד ושם": "במקום הזה וביום הזה אני מתחייב: לא תהיה עוד שואה נוספת". באותו היום שיבחו פוליטיקאים מזדמנים את גבורתם של הניצולים, שתרמו לתקומתה של המדינה. אמת בפיהם. חשוב מאוד לשוב ולהזכיר, בין השאר, שכ–20% מהנופלים במלחמת השחרור הגיעו אל הקרבות היישר ממחנות העקורים באירופה, כי ניצולים רבים הגיעו לדרגות בכירות הצה"ל ורבים נפלו במערכות ישראל הנוספות.

אין ספק, הדברים הנכונים נאמרו. ובתום הטקסים חזרה המדינה לסדר יומה, והתפנתה להכנת התקציב. עד מהרה התבשרו אזרחי ישראל שעקב הגירעון העמוק יוטלו עליהם גזירות חדשות. שר האוצר יאיר לפיד טען: "לקחנו מהכיס של כולם". האם נכון הדבר, ובעיקר – האם הוא צודק?

העובדות אומרות אחרת. העשירונים התחתונים הם שיספגו את המכה הכואבת ביותר. העלאת המע"מ באחוז אחד כבר פגעה קשות בקבוצה זו, שחיה בדוחק וששני שלישים ממנה זקנים, ובהם ניצולי השואה, ובו בזמן, בעלי ההון, אשפי "תכנון המס" והחברות בעלות "הרווחים הכלואים" לא נדרשים לתרום תרומה של ממש להבראת כלכלת המדינה.

בישראל חיים היום כ-180 אלף ניצולי שואה, שגילם הממוצע 84. כ-1,000 נפטרים מדי חודש. בקרב אלה הנותרים, הזיקנה יוצרת צרכים נוספים והוצאות נוספות. בעקבות הסכם השילומים עם ממשלת גרמניה ב–1952 (שהכספים שהתקבלו בעטיו היו חמצן הכרחי לבניית המדינה, הכלכלה והתעשייה), חוקקה מדינת ישראל ב-1957 את חוק נכי רדיפות הנאצים, שבו התחייבה לדאוג לרווחתו של כל ניצול שהגיע לארץ עד אוקטובר 1953. אלא שרק 39% מהניצולים הגיעו לארץ עד לתאריך זה. השאר אינם מקבלים סיוע מהמדינה. מדובר בעיקר ביהודי מזרח אירופה, שנשארו מאחורי מסך הברזל שלא מרצונם.

בישראל חיים היום רבע מניצולי השואה מתחת לקו העוני. רבים מהם חיים ללא חימום בחורף, מתקשים לשלום בעבור טיפולים רפואיים, תרופות יקרות, או אשפוז בבתי אבות סעודיים. האם זהו מצב סביר? כבר התבשרנו שההנחות בארנונה שניתנו לאזרחים ותיקים, ובעיקר לניצולי שואה, תבוטלנה. דבר שמשמעו עול כספי נוסף על מי שמתקיימים בקושי מקצבתם העלובה, בהם ניצולים. האם לא די בסבל שחוו באירופה הנאצית?

שנים רבות היו ממשלות ישראל אדישות לזכויותיהם של ניצולי השואה. רבים מאלה שהיו זכאים לשילומים לא היו מודעים לזכויותיהם, משום שאיש לא טרח ליידע אותם. בימים אלה, כאשר חלק מהשרים החדשים מביעים רצון לפעול לשיפור תנאי חייהם של הניצולים, עליהם לזכור שהזמן דוחק. התחנה הראשונה בדרך לשיפור מיוחל זה היא ביטול הגזירות העומדות בפתח.

הכרזות כמו "לא תהיה עוד שואה נוספת" יישארו חלולות אם לא תהיה בהן מחויבות אמיתית לרווחתו של כל אדם ששרד את התופת. לא לנאומים מרגשים זקוקים הניצולים בדרכם למכולת או לקופת החולים. זה הזמן למעשים, ולא - יוסיפו ניצולים רבים לחיות חיי מחסור משפילים. איש ממקבלי ההחלטות לא ינוקה מהאחריות ההיסטורית לכך.

ח"כ לשעבר אביטל היא יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל

פורסם בעיתון הארץ, 23.06.13

קולט אביטל בפייסבוק

colette-facebook

מתוך הגלריה