יגאל סרנה

28/01/11

מוסף לשבת | ידיעות אחרונות

 

main1

כמעט לבד, מול מוסדות עצומים ודורסניים, נלחמים עו"ד אלינור קרויטורו ואברהם רות את מלחמתם של קורבנות השואה, ומנסים להשיב ליורשיהם זהב, כסף, מניות, קרקעות ומבנים שנעלמו בכספות הבנקים ובמבוכי הקלסרים | עשרות אלפי תיקים, עם רכוש ב- 650 מליון שקלים, עדיין מחפשים פיתרון | אבל יש גם תקווה: חמישה מקרים פוענחו בעזרת פייסבוק.

בראשית החודש, בסמוך להופעתו של דו"ח מבקר מדינה חריף על החברה, מיד אחרי הדלפה על פשרה בסך 140 מליון שקלים עם בנק לאומי, ירדו גבר ואישה למרתפי הסניף המרכזי של הבנק בתל אביב, לחפש סודות ואוצרות. היו אלה עו"ד אלינור קרויטורו, ראש אגף איתור נכסים ויורשים, ורואה חשבון, שניהם מטעם "החברה לאיתור ולהשבת נכסי נספים בשואה בע"מ".

 

שם ארוך לחברה קצרת ימים. קרויטורו, דור שלישי לשואה, היא פרקליטה צעירה ונמרצת, שהגיעה מתחום פשיטות הרגל וניהלה זמן מה לבדה את חיפוש יורשי הנספים בחברה הזו, שהקימה המדינה.

עובדת הבנק הגישה לשולחנם כמה שקיות בטחון אפורות, סגורות, ובהן תכולת כספות שנפרצו על ידי הבנק בשנות ה- 50, אחרי שדמי השכירות חדלו להגיע. חלקן הניכר, כנראה, כספות של נספים בשואה.

"התחלנו לפתוח", אומרת עו"ד קרויטורו, "ופרץ ריח של אבק ויושן. עולם שלם של העבר. בשקית אחת איתרנו מסמכים של זוג יהודי בלגי, שבא לפה עם ילד בשנת 36. לבעל היו עסקים בלבנט. מתישהו הם החליטו להתגרש. מצאתי שני יומנים פרטיים של האשה ומסמכי גירושין, וגם דו"ח של חוקר פרטי ששכרה האישה, כדי שיאתר את נכסי בעלה למאבק הגט. האישה והילד שבו לבלגיה, ונרצחו כנראה בידי הנאצים. הבלש שלה איתר נכסים, אבל אנחנו לא מצאנו בשקית כסף, מניות או מסמכי רכישת קרקע בארץ, כמו שנמצא לפעמים. מפה נתחיל לחפש את יורשי הניירת המרתקת".

 

 

הבריטים החרימו

 

את כל זה מתארת לי קרויטורו בחדרה הקטן בקומה של "החברה להשבה", באיזור התעשייה של פתח תקווה. על הקיר תלויה מפת שטחי קרקעות שרכשו בארץ מאות יהודים בשנים שטרם השואה. נדל"ן המתים. קרויטורו הגיעה לחברה כמעט עם היווסדה, לפני כארבע שנים, "כשעוד לא ידעו איך להתחיל את איתור היורשים והנכסים. הייתי בהתחלה לבד לבד. ועדת החקירה של ח"כ קולט אביטל הטילה על החברה להשבה נטל כבד: תיקון עוול בן 70 שנים של נישול יורשי נספים", היא אומרת. מה ששאברהם רות, היו"ר הראשון של החברה, יכנה באוזניי בפשטות: "השוד".

"ההרגשה הראשונה הייתה של אתגר עצום. כמו לעמוד עם דלי וכף מול מרחבים עצומים של שפת ים כדי לברור גרגר גרגר. תביעה סיזיפית וגם התרגשות ואופוריה. כי כבר בחודשים הראשונים היו כמה הצלחות". חודשים עבדה קרויטורו לבדה, ואז צירפה את התחקירנית רוני שלו. "פתחנו את תיקי הנכסים, ודי מהר איתרנו יורשים ראשונים של הנספים", היא נזכרת, נרגשת. למשל, חשבון של זוג מקישינייב, רופא שיניים ורוקחת שנספו. כספם נתפס על ידי הבריטים בשעתו כנכסי אויב, ושכב לאחר מכן אצל האפוטרופוס הכללי. קרויטורו ושלו מצאו דרך דפי עדות ב"יד ושם" את אחותו בת ה- 97 של רופא השיניים ואת אחיה בן ה- 90 של הרוקחת, ומסרו לידיהם כ- 80 אלף שקלים. מעבר לכך, האיתור גם הפגיש את השניים, שלא ידעו אחד על השני.

עד הזמן ההוא נהוג היה לחפש ולאתר יורשים של נכסים חסרי בעלים בעזרת חוקרים חיצוניים, בעלויות של מאות אלפי שקלים. כעבור זמן קצר הן גילוי כי ניתן להגיע להישגים דרך האינטרנט, וכי את מלאכת החוקרים אפשר לעשות כיום ביעילות ובמהירות דרך הרשת. "יצרנו קשרים עם ארכיונים יהודיים בעולם ועם אתרים גניאולוגיים. יש לנו גם חמישה תיקים שסגרנו סופית בעזרת פייסבוק. הרשת שינתה את עולם החיפושים".

שנתיים עבדו כך שתיהן, "ופיצחנו עשרות תיקים. מצאני כי בסכום שעולה חוקר אחד אפשר לשלם משכורת חודשית לעובד שמחפש בו זמנית עשרות שמות". אבל הר התיקים נותר עצום בעת שזמן השארים אוזל. "כיום, מתוך כ- 65 אלף נכסים של נספים שרשומים באתר החברה, hashava.org.il, כ- 55 אלף הם של מניות 'אוצר התיישבות היהודים', שערכו נמוך יחסית, והשאר הם נכסים שיש לאתר את בעליהם: זהב, כספות, כסף, מניות, וגם קרקעות ומבנים שרכשו יהודים טרם השואה". מתוך עומס העבודה פנתה קרויטורו לדירקטוריון החברה, המונה 6 ניולי שואה ו- 3 נציגי ציבור, ובקשה תגבור. זו פרוצדורה מסובכת, אבל אחרי שנתיים הגיעה תגבורת של ארבעה עובדים נוספים.

 

אל תשלח ידך בעניין

 

roth

דו"ח מבקר המדינה, שהיה אמור לצאת בעת שבה פרצה הדליקה הקטלנית בכרמל, נדחה כדי לא להיבלע באש, ופורסם לאחרונה. הוא עשה רעש קל, כקול ירייה רחוקה, בשלל הרעשים שמסביב. "החברה פעלה בעצלתיים", כתב המבקר על השנתיים הראשונות, עד 2009, "תוך קיום ליקויים רבים, המחבלים בהשגת מטרותיה".

חשוב להסביר: "החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה בע"מ" הוקמה בסוף שנת 2006 על ידי המדינה, ומחזיקה היום בנאמנות נכסים בשווי של כ- 650 מיליון שקלים עבור יורשי הנספים. עד היום כיהנו בה כבר שלושה מנכ"לים, ישי עמרמי, מנכ"ל תיאטרון לשעבר, תא"ל (מיל') צבי קנור, טייס קרבי לשעבר, ועתה יש לה מנכ"ל זמני, ירון יעקובס, שהיה מנהל רשות החברות הממשלתיות. תחלופה מהירה. מזיקה. "החברה לא גבשה מדיניות ארוכת טווח בנושא הסיוע לניצולים, ולא פעלה די לבדיקת צורכיהם", כתב המבקר בדו"ח, והוסיף: "היא פעלה בעיקר לאיתור נכסי נדל"ן... חרף תוכנית העבודה שלפיה יש לאתר גם מטלטלין וזכויות, כספים וניירות ערך".

"אתה לא יכול לצאת טוב מהעניין הזה של השואה", אומר היו"ר רות. הוא ישראלי ממוצא הולנדי, דבר חסון ונמרץ בן 82. כל מי שהיה נער בשואה הוא כיום בשנות ה- 80 שלו. "כל מה קשור לשואה נוגע בכאב. הכל כמעט קדוש, אבל בו זמנית מטופל ברשלנות. לישיבה בכנסת באים שלושה ח"כים, ונותנים שתי דקות לדובר". בעיניו של רות, שכבר ראו הכל, זהו קרב סיזיפי עם הזמן ועם ה"שודדים", כמו שהוא קורא בזעם לגופים הכלכליים הגדולים - שאוחזים בנכסי המתים ולא מרפים. "רבים אמרו לי בזמנו: אברהם, אל תשלח ידך בעניין הזה. לא ייצא לך שם טוב. אבל הרגשתי שאני חייב להשיב את הרכוש מהשודדים". ככתב שחש כי כבר ראה הכל, אני עדיין נדהם בכל פעם מחדש לגלות כי ישראל היא מן הגרועות באומות העולם ביחסה לניצולי שואה. המקום שנוצר כדי להיות מקלט ליהודים מתעתע בניצולים ובשארים ובוזז אותם. כשרות, פעיל ומתנדב כל חייו, מספר לי כי ניצול שואה הולנדי מקבל ממשלתו 5000-3000 יורו

לחודש, בטני מתכווצת. אמי, בת נספים, נאנקת כמעט בחוסר כל. ורכוש רב עדיין אינו חוזר לבעליו. בדו"ח פנימי שיצא בחודש שעבר בחברה להשבה מתואר היטב מרוץ הזמן האבוד של הניצולים. על פי נתוני מכון ברקודייל חיים בישראל כ- 200 אלף ניצולים. תוך כארבע שנים יילכו לעולמם כ- 60 אלף מהם, ועד שנת 2025 יישארו בחיים רק כ- 47 אלף ישישים, אלה שהיו תינוקות וילדים בימי השואה. מדובר במאבק בין האנשים החלשים בארץ לבין הגופים הכלכליים הכי חזקים, שאוחזים בחלק ניכר מהנכסים שרכשו יהודים טרם השואה.

רות עצמו היה נער רך כשפרצה המלחמה. בן למשפחה יהודית הולנדית דתית רבת ילדים ואב בנקאי נודע. בכיתה המקבילה למדה אנה פרנק, שהייתה צעירה ממנו בשנה. משפחת פרנק גם גרה סמוך למשפחת רות. כשהגיע הזמן להסתתר מפני הנאצים, צלל הילד אברהם כמו שכנתו אנה למסתור, ועבר במשך המלחמה 14 מקומות מחבוא, חלק בשל הלשנות. אנה הוסגרה ונלדכה, אברהם ניצל. שתי אחיותיו, בנות 16 ו- 18, נרצחו, כי סריבו להסתתר אצל גויים. לצד נסיון החיים המעצב הזה, רות אוחז גם בידע נרחב הנדרש לשם חיפוש ואיתור נכסים, והיה בין הפעילים המרכזיים בהקמת החברה.

 

תמצאו רק מכתבי אהבה

 

colette-main

מבקר המדינה מבקר את העובדה שרק באמצע 2009 תוגברה המחלקה לאיתור יורשים של החברה להשבה, כי מסע הפרסום לאיתור יורשים בחו"ל החל מאוחר מידי, כי החברה תרמה כשלושה מליון שקלים לארגוני ניצולים, אף כי חלק מהם לא היו ראויים לסיוע על פי הקריטריונים. ככלל, נמצאו ליקויי התנהלות רבים.

"החברה עשתה לא מעט", מודה רות "אבל הצליחה להחזיר רק מעט כסף ליורשים. זאת אכזבה גדולה לכולם. כדי לעמוד בראש חברה כזאת אתה חייב להיות נקי מאינטרסים ומן הממסד. אתה נמצא תמיד תחת עין הביקורת, ואמור לפעול מול הגורמים הכי חזקים במשק. אבל לא חלמתי בחלום הכי גרוע שלי שב- 2011 עדיין יימצא רכוש כה רב בידי הגופים החזקים".

השואה מותירה שובל אי צדק עד היום. "כשהתחלנו את החקירה הפרלמנטרית, לפני כ- 10 שנים", אומרת הח"כית בדימוס קולט אביטל, שהייתה הדוחפת הראשית להקמת החברה להשבה, "אמרו לנו בבנק לאומי שאין כלום. מקסימום נמצא מכתבי אהבה, כי תיקים ישנים נגרסו או נשרפו. ואז עברתי בבנק ליד עובד מבוגר, שלחש לי: 'תבדקי בארון הברזל'. ובאמת, שם מצאנו את התיקים הראשונים". אביטל זוכרת שמלכתחילה בנק לאומי היה היריב הכי קשוח. מפרקליטים רבי כוח היא שמעה, לדבריה, משפטים שגרמו לשערה לסמור. "כל הגופים פחדו שנשחוף את העובדה ששנים כה רבות הוסתר פה רכוש יהודים שנספו". והיה מי שהציע לה לשלם לניצולים פיצוי חד פעמי של עשרה מליון שקלים במקום לפתוח בחקירה.

הח"כית העקשנית, ואחריה החברה שקמה, מצאו עצמם מול גופי ענק כמו קק"ל, יכין-חק"ל, בנק לאומי, וגם מול איש חזק ונחרץ מטעם המדינה, האפוטרופוס הכללי. משרה רבת עוצמה, עצמאית, שחולשת על מליארדים ובהם גם סכומים נכבדים של הנספים. רק תחת הלחץ המתמיד של החקירה הגמישו הבנק וחלק מהגופים הגדולים את עמדתם. אבל הזמן הקצר. רבים מהניצולים נפטרו. אחרים חיים במחסור. אביטל טענה מלכתחילה כי בלי חקיקה לא יתקדם דבר. כשהדבר בוצע, והוחלט על הקמת החברה, פנו אל רות, שהיה מוכר במאבקיו בתחום הזה, והוא נמנה בין מקימיה וגם נבחר ליו"ר הראשון. מטרותיהם דומות, אבל אופיים שונה: רות מכונה בפי יריבים "טיל בלתי מונחה". הוא פחות פוליטי מאביטל, לוחם אזרחי שנע גם בגילו בין ביתו ברמת גן לבית באמסטרדם, שם הוא נאבק על איתור נכסי נדל"ן עצומים שנשדדו על ידי ממשלת הולנד במלחמה. "גילינו סכום אדיר שנותר בידי הממשלה, שהסגירה את יהודי הולנד במסירות רבה יותר ממשלות אחרות, אבל גם טורחת עתה לפצותם בנדיבות". בעקבות חקירה עכשווית של רצח מתווך התגלה כי נכסי נדל"ן יהודיים שנבזזו בשואה עדיין מסתובבים בשוק ההולנדי. גם בהולנד, גם בישראל, השואה הייתה בנוסף לרצח והשמדה נוראיים גם שוד אדיר מימדים.

 

מגעים מתקדמים לפשרה

 

בדו"ח הפנימי של החברה, שנקרא "חשבון נפש ומבט לעתיד", עורך המנכ"ל הזמני יעקובס מאזן בין החיים למתים, ומציע להגביל את משך חיי החברה, ולסיימם מוקדם מכפי שהוחלט בעבר, מתוך מחשבה שלא יהיה למי להשיב. באחד הסעיפים הוא מצביע על העובדה שתקציב החברה ומשכורות עובדיה ב- 2010 עלו על דווי הנכסים שהושבו באותה שנה ליורשים.

יעקובס הוא איש מזן אחר מרות ומאביטל. בן 47, כיפה שחורה, לא בן ניצולים, "אבל שרוט שואה חזק" כעדותו. מצד שני, הוא מחובר חזק לממסד הכלכלי ולמהלכי ההפרטה. לא תשמע ממנו מילה רעה אחת על הגופים הגדולים, והוא מעדיף בוררות ופשרה והידברות. ליעקובס יש קו ישיר אל עו"ד רם כספי, פרקליטו של בנק לאומי, והוא מעלה על נס את המהלכים החדשים של שיח פתוח. כמו מאש הוא נזהר מאזכור העבר.

 

את הקרבות שלו מנהל יעקובס, איש רהוט וגדוש הערכה עצמית, עם הדירקטוריון שלו, שמורכב מ"חסרי כל הבנה בניהול". הוא הגיע למנ"כלות לאחר שהיה מנכ"ל רשות החברות הממשלתיות ומבקר בחברה להשבה, וניאות להתמנות רק למנכ"ל זמני, כי כך יש לו זכויות וחסינות כמו לממשלת מעבר. למשל, אי אפשר לפטרו.

יעקובס מדבר על שיתוף פעולה מתקדם עם הבנק, עם האפוטרופוס הכללי, עם קק"ל, ועל מאבק משפטי מסויים רק מול יכין-חק"ל, הטוענת מאז ומתמיד כי ארכיונה נשרף בדלקה בבית צי"ם והמסמכים אבדו. בנק לאומי טוען כי "הבנק שיתף פעולה באופן מלא - הן עם ועדת החקירה הפרלמנטרית והן עם החברה לאיתור והשבה... ובמימם אלה ממש מתקיימת בוררות".

לפני מספר ימים הופרחה לאוויר, כמין בלון ניסוי, ידיעה שלפיה "מתנהלים מגעים מתקדמים לפשרה בין הבנק לחברה. טרם נחתם הסכם, אך גורם מקורב לצדדים מסר כי קיימת הצעה שלפיה בנק לאומי יעביר סכום הקרוב ל- 140 מיליון שקל, ובכך יסתיים התיק". שני הצדדים - החברה והבנק - מכחישים כי הם מקור הידיעה, וטוענים שהנושא מצוי עדיין בבוררות.

בקק"ל אומרים: "מאז הוקמה החברה להשבה החלה קק"ל לשתף עמה פעולה ולהעביר את הנכסים והרכוש שבבעלותה לידי החברה... שיתוף הפעולה הוא מלא".

אפילו יכין-חק"ל מדברת על "שיתוף פעולה עם הגורמים האחראים לאיתור נכסים של נספי שואה גם היום... גם בסוגיה שבמחלקות הגיעו הצדדים לפשרה, שבמסגרתה ביצעה החברה להשבה עיון מלא בכל המסמכים הרלוונטים, כפי שנדרשו על ידה".

משרדו של האפוטרופוס הכללי מסר כי "ייתכן שהיה בסיס לטענות כלפי המשרד בעבר, ולפיהן לא ניתן יחס מיוחד לכספי נספים, אבל כיום ברור כי האפוטרופוס הכללי חייב להיות גורם זמין ומשתף פעולה... ניתנה הוראה כי ייבדקו כל התיקים, ו- 1200 מהם הועברו לחברה".

בקיצור, הכל נשמע פתאום כקול שירה הרמוני של מקהלה מתוזמרת היטב, והמנכ"ל הזמני גאה בהתקדמות שבה מנפנפים גם כל הגופים הגדולים, אלה שבפיו אינם מכונים "השודדים".

אבל בשיחות עם גרומים אחרים מצטייר מצב שונה - אומנם משופר לעומת העבר הקשה, אבל עדיין כזה שבו "מתנפצים לא אחת מאמצי החברה לחשוף נכסים אל מול חומות הגופים הגדולים... כולם ממשיכים להסתיר לא מעט, ואתה חייב להיות ערני כל הזמן", כמו שאמר לי גורם בקי מבין המחפשים.

ובתוך כל הטענות ולמרות השיפור והדו"ח וחשבון הנפש, ממשיכים ניצולי שואה ויורשיהם לחוש כי זמנם אוזל, וכי רק מעט מאוד השתנה בחייהם הפגועים.

קולט אביטל בפייסבוק

colette-facebook

מתוך הגלריה