מאיה בהיר | צילום חן ליאופולד

יולי 2010

מגזין הזמן השלישי - גליון 65

 

colette-cover

קולט אביטל, דיפלומטית ותיקה ומוערכת, טוענת שעיקר הבעיה של מדינת ישראל היא שאין לה מדיניות. אבל למרות התסכול המשתמע, היא לא ממש מתגעגעת לכנסת. בגיל 70 ועם תפקיד של מנכ"ל המרכז הרעיוני על-שם ברל כצנלסון, היא מוצאת היום זמן לקרוא ספרים.

 

אירועי המשט מטורקיה לעזה והבעיות הבין-לאומיות שהגיעו בעקבותיהם לא הפתיעו את קולט אביטל. "ודאי שאפשר היה לעשות הכל אחרת", היא אומרת. "ברור לכולם שהיה כאן כשל מודיעיני. זו כמובן זכותנו להגן על עצמנו, אבל בדרך שבה זה נעשה, נכנסנו ישירות לפח שטמנו לנו. אני אומנם לא גנרל ולא אשת צבא,

אבל לא הייתי בוחרת באופציית ההשתלטות כל כך מהר, אלא רק לאחר שנוסו כל הדרכים האחרות".

 

ומה דעתך על חברי הועדה שנבחרו לבדוק את האירועים?

"חברי הועדה הם ללא ספק אנשים מכובדים ומומחים בתחומם. את שבתאי רוזן אני מכירה אישית כאדם בעל שיעור קומה ומומחה בעל שם בין-לאומי במשפט ימי. אין לי גם בעיה עם גיל חברי הועדה, כי לדעתי כל עוד הם צלולים בדעתם, הגיל לא מהווה בעיה".

תחום יחסי החוץ של ישראל העסיק את קולט אביטל, כמעט כל שנותיה הבוגרות. מי שהייתה בעבר חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה ודיפלומטית מוערכת, זעה כיום באי-נוחות כשמזכירים לה את פעילות החוץ הנוכחית של ישראל. לאחר 38 שנות ותק, במהלכן שרתה כשגרירה בפורטוגל וכקונסול ישראל בניו-יורק

ויצרה קשרים רבים עם אנשי מפתח בעולם, היא משקיפה על מה שקורה היום תחת הנהגתו של שר החוץ אביגדור ליברמן וממש לא מרוצה.

"יש לי ביקורת על פעילות החוץ, ולצערי אני לא לבד, אני שייכת למקהלה גדולה ורבת קולות", היא אומרת. "הבעיה הגדולה היא שאין מדיניות במדינת ישראל. פשוט אין. בתקופת עבודתי בכנסת הייתי חברה בועדת החוץ והביטחון, וכמה שזה נשמע אבסורד, כמעט שלא טיפלו בועדה בנושאי החוץ של שישראל. אני לא

זוכרת אף לא דיון משמעותי אחד במהלך כהונתי בכנסת על מדיניות החוץ של ישראל. אני מדגישה את המילה מדיניות - תוכנית מובנית ומוגדרת, עם הגדרה של סדרי עדיפויות, התנהלות מול ארצות העולם, ולא רק מול ארה"ב.משום שאין מדיניות ואין אסטרטגיה, יש ריק גדול, שכל בעל תפקיד ממלא לפי דעתו, ולמעשה,

בשם מדינת ישראל כל אחד עושה ככל העולה על רוחו".

 

אולי בעצם מדובר בבעיית הסברה, בחוסר היכולת האמיתית לסנגר על חייל עם נשק מול ילד עני הרועד מפחד?

"מה זה הסברה? זאת בסך הכל קוסמטיקה, ייפוי המצב האמיתי. זה יכול לכסות באופן זמני כמה פצעים, אבל לא לתקן את המצב. אפשר לפתוח עוד אלף אתרי אינטרנט אבל שום דבר לא יעזור אם אין מדיניות. חשוב מאוד לדבר עם הדור הצעיר בעולם, כי הוא זה שיקבע את הטון בעתיד, וזה דור סקרן ודתען שמתעניין

ושואל שאלות".

 

mid-1

ומה דעתך על שלטונו של אובמה?

"אני דווקא מצדדת באובמה", מודיעה אביטל נחרצות. "כל ההיסטריה הזאת כאן בארץ, שהוא כביכול אנטי-ישראלי, מיותרת ולגמרי לא מועילה. נכון שהוא עשה כמה טעויות קריטיות, על אף כוונותיו הטובות. הוא היה יכול להשיג תוצאות טובות יותר ודעת קהל אוהדת יותר בישראל, אילו הבין שהישראלים בסך הכל רוצים

שיאהבו אותם. הוא יכול היה להגיד דברים קשים על ישראל, אבל אם היה מביע אהבה, היו סולחים לו על הכל ומחזירים אהבה. כאלה אנחנו".

 

ירושלים זו אהבה ממבט ראשון

 

לא מכבר חגגה אביטל את יום הולדתה ה- 70, אך כוחה בהחלט עוד במותניה. היא נולד ב- 1 במאי, תאריך בעל משמעות עבורה, כפי שיתברר בהמשך דרכה, בשנת 1940, בבוקרשט, בירת רומניה. משפחתה נחשבה לאמידה - בבעלותה היו בנק ובית חרושת לעורות, אך עקב הגדרת משפחתה

כ"בורגנית-קפיטליסטית" - כינוי גנאי בלתי נסלח במדינה הקומוניסטית של הימים ההם - נרדפה המשפחה על ידי המשטר האנטי-קפיטליסטי. כשהייתה בת עשר, עזבה עם משפחתה את בוקרשט ועלתה ארצה. היא גדלה בתל אביב, אך במהלך לימודיה האקדמאים עזבה לירושלים, ומאז, כשהיא בארץ, היא מתגוררת בעיר.

"ירושלים ואני - זאת אהבה ממבט ראשון", היא מודה. "עוד בתקופת לימודיי התאהבתי קשות בירושלים: בנופים שלה, בייחוד שלה, בהיסטוריה שלה. אמנם, אני לא מסכימה עם ראש העיר החדש, ניר ברקת, בכל מה שקשור למדיניות בנושא מזרח ירושלים, אבל בהחלט מברכת אותו על התרומה התרבותית שלו לעיר".

קולט אביטל החלה לעבוד במשרד החוץ כפקידה, עוד במהלך לימודיה, אך רצינותה ושקדנותה תפסו את העין והיא טיפסה במהירות בסולם התפקידים במשרד. בשנים 1982-85 שמשה כצירה בפאריז, בשנים 1988-92 הייתה שגרירת ישראל בפורטוגל ובשנת 1992 התמנתה לתפקיד שבו התפרסמה בציבור

הישראלי: קונסול כללי של ישראל בניו יורק. העיר הגדולה פתחה בפניה את שעריה ואביטל יצרה קשרים עם אנשי רוח וממשל בתפוח הגדול. בשובה ארצה, בשנת 1996, מונתה לתפקיד השלישי בחשיבותו במשרד החוץ: סמנכ"לית האחראית על הפעילות במערב אירופה.

היא פרשה ממשרד החוץ בשנת 1998 וכבר שנה אחר כך, התמודדה בבחירות הפנימיות של מפלגת העבודה וזכתה להיבחר לכנסת ה- 15. היא כיהנה בשתי כנסות נוספות, עד שהמפלגה קטנה ומקומה נפקד. ב- 2007 העמידה אביטל את מועמדותה לנשיאות המדינה, כשמולה התמודדו שמעון פרס וראובן ריבלין.

מהמרוץ פרשה לאחר שקיבלה רק 21 קולות בכנסת בסיבוב הראשון.

 

יש געגועים לכיסא?

"הייתי שם שלוש קדנציות ונוצר סוג של הרגל, ובהתחלה הפעילות הפרלמנטרית הייתה חסרה לי. הייתי יכולה לגלות עוולה כלשהי ולומר לעצמי - 'יופי, אוכל להעלות הצעה לסדר היום', ואז להיזכר שאני בעצם כבר לא בכנסת. כיום, הפעילות שלי ממלאת את כולי. אני למשל, חברה במועצת תנועת 'אומץ' שנלחמת

בשחיתות, יו"ר אגודת השוחרים של כפר עידוד וגם עוזרת לאמי המבוגרת שכבר מרותקת למיטתה".

 

חינוך אידאולוגי לצעירים

 

כיום היא מנהלת ביד רמה את המרכז הרעיוני על-שם ברל כצנלסון, השוכן בתחום מכללת בית ברל, צפונית לכפר סבא. "המרכז הוקם כדי להוות מקום לחינוך אידאולוגי ולמחקר של ערכי תנועת העבודה", היא מסבירה. במקום מתקיימים שמינרים למנהיגות צעירה לחניכי תנועות הנוער ולסטודנטים.

בעבר ביית חלק ממקבלי החלטות. כיום את מנכ"לית של מוסד חינוכי. במה בעיקר מתבטא אצלך השינוי?

"מדובר בתפקיד מאוד מעניין ומאתגר ונכון, זה שינוי גדול מעבודת הכנסת, אבל זו גם הקלה מסוימת, לחזור ולעסוק בנושאים מקומיים ורעיוניים, לטפל בנושאים יותר לעומק - דבר שלא עשיתי למעשה מאז לימודיי באוניברסיטה, בגלל החיים האינטנסיבים שהיו לי". במסגרת התפקיד אני קוראת הרבה, וגם זו ברכה".

 

mid2

מה את קוראת?

"אני קוראת ספרים שונים שקשורים לעבודה וגם ספרות יפה, קראתי לאחרונה את הספר החדש של ניר ברעם 'אנשים טובים' ואת הספר של אסף ענברי 'הביתה' על קיבוץ אפיקים, שכתוב כמו שאני אוהבת: בשפה פשוטה ובסגנון מרוכז וקולח. זה הזכיר לי את הסגנון של שולמית הר-אבן, שאת ספריה אני אוהבת מאוד".

גם ענייני אוכל קרובים מאוד ללבה של אביטל. "אני אוהבת מאוד לבשל וגם בשלנית מצויינת. במיוחד אני מתמחה בפשטידות, במאכלי דגים ובמנות אחרונות: סופלה וגלידה ביתית בטעמי תות וקפה".

 

ואם בישולים, אז מה עם פעילות גופנית?

"זה חשוב, אני יודעת, ומשום כך אני משתדלת ללכת ברגל עד כמה שזה ניתן. כשאני באה לתל אביב, אני מחנה את המכונית ליד בית אמי ומשם מתניידת ברגל. גם בירושלים אני אוהבת ללכת, אבל בזה מסתכמת הפעילות שלי".

אביטל מעולם לא נישאה ולא ילדה ילדים. "זה שאין לי ילדים, בעיני הוא הצער הגדול שלי בחיים", היא מודה. "אם אני עושה חושבים עם עצמי, אז זה באמת הדבר שאני מצטערת עליו יותר מכל".

 

ומה לגבי אהבה?

"אהבה בגיל השלישי? למה לא? אהבה זה תמיד טוב, ובכל גיל היא לובשת צורות שונות. בגיל השלישי האהבה היא לרוב יפה ובוגרת, אז אני בעד".

קולט אביטל בפייסבוק

colette-facebook

מתוך הגלריה