ירושלים,ד' בשבט, התשס"ז

 

אילו היינו זקוקים להוכחה ניצחת עד כמה היתה חשובה ונחוצה ההחלטה שהתקבלה באו"ם לפני שלוש שנים, לציון יום השיכרון לשואה בכל העולם, הרי שועידת טהראן להכחשת השואה סיפקה לנו אותה.

ככל שחולף הזמן, ודור ניצולי השואה אט אט הולך ופוחת לנגד עינינו, כך דרוש להרבות בארועים ואמצעים בעלי אופי חינוכי ובמובן זה, לכינוסים, לטקסים ולעצרות שייערכו בעולם כולו, בפרלמנטרים ובמוסדות אחרים, יש ערך רב.

למסר הברור הזה, אדוני / גברתי היושבת ראש, הייתי מבקשת כי נאמץ כמה מסרים נוספים:

לצערנו, כולנו יודעים היטב, כי כל העצרות והטקסים לא יבלמו את גל האנטישמיות השואה בעולם. זאת ועוד, כל אותם חוקרים ומדענים סהרוריים, כל אותם מכחישי שואה שהשתתפו בכנס טהראן, יכולים להמשיך ולהפיץ אץ הארס והשקרים כל עוד הם לא באים על עונשם, עם שובם למדינותיהם.

לכן, המסר הראשון שצריך לצאת מבית זה, ביום בו אנו מציינים את שחרור מחנה הריכוז באושויץ – הוא: דרושה, בכל מקום, חקיקה רצינית נגד הכחשת השואה.

שמחתי לקרוא, כי שרת המשפטים של גרמניה – הגב' בריגי'ט ציפריס, הודיעה שגרמניה מבקשת לנצל את תקופת כהונתה כיו"ר האיחוד האירופי, כדי לקדם חקיקה ברוח זו בקרב 27 מדינות האחוד האירופי.

מהבית הזה צריך לצאת מסר ברור שאנו תומכים ביוזמה וכי נעמוד לרשות משרד משפטים הגרמני בייעוץ ובעזרה ככל שיידרש. ובהקשר זה, הגיעה אלינו גם ידיעה כי המשלחת האמריקאית לאו"מ תגיש השבוע לעצרת הצעה לקבל, גם היא, החלטה נגד הכחשת השואה.

מסר שני, המופנה כלפי חוץ, אך גם כלפי פנים, נוגע לחסידי אומות העולם. כל אותם הגברים והנשים, הכמרים, הנזירות, הנוצרים ואפילו המוסלמים, שהצילו יהודים למרות, ואולי בגלל הסופה שהתחוללה סביבם, וזאת למרות הסכנה שנשקפה לחייהם ולעיתים לחיי בני משפחתם.

כל אותם הנשים והגברים מהווים הוכחה מוחצת כי השואה היא עובדה היסטורית שלא ניתן להכחישה . כמו כן, מדובר במסר אוניברסלי, כי בפני כל אדם עומדת האפשרות לבחור את דרך התנהגותו המוסרית, במיוחד בימים בהם הרוע הסובב אותו הוא חסר גבולות. זהו מסר חינוכי מעין כמוהו. ברשימות חסידי אומות העולם הנמצאות ב"יד ושם", יש היום יותר מ – 20,000 שמות של אנשים שנהגו בדרך אצילית ואמיצה – חלקם ידועים כראול וולנברג, או קונסול פורטוגל בבורדו, אריסטודה סוזה מנדש – אך הרוב, פשוטי העם, עלומי שם.

ברצוני להוסיף היום פרק ידוע פחות בסאגה הזו: לשורות חסידי אומות העולם צריך להוסיף רבים וטובים גם ממדינות ערב, במגרב – באלג'יריה, טוניסיה ומרוקו, שחלקם בהצלת עמנו פחות ידוע עד כה. בספר שראה אור בימים אלה, פרי עטו של רוברט סטלוף, חוקר ומזרחן יהודי אמריקאי, קובצו עדויות על התנהגות מנהיגי ואזרחי מדינות המגרב כלפי שכניהם היהודים בתקופה איומה זו. רובנו כאן מודעים לחלקו של מלך מרוקו, מחמד החמישי, במתן חסות ליהודי מרוקו. אנו מודעים פחות להתנהגותם המופלאה של האימאמים באלגי'יריה, אשר התנגדו להוראות שלטון וישי, שניסה להעביר את רכושם ועסקייהם של היהודים לניהול מוסלמי. בזכות הוראות האימאמים שהועברו במסגדים, לא הסכים שום מוסלמי באלג'יריה לפיתויים שהציע להם השלטון הצרפתי.

אם יורשה לי לציין רק שם אחד בהקשר זה: סיפורה של אני בוקריס, תושבת לוס-אנג'לס, שניצלה מאונס ומוות בזכות חאלד עבד-אל-ווהב, תושב העיר הקטנה מהדייה. חאלד שמע על כוונות הקצין הגרמני, הופיע בביתה, והעביר אותה ואת שכניה לאחוזת אביו, שם שהו בבטחה עד סוף המלחמה.

אינני יכולה לסכם את דבריי מבלי להתייחס למסר החשוב לנו, כאן, במדינת ישראל ובבית הזה:

ביום בו אנו נזכרים ומדברים על השואה, ועל הכחשתה, ביום בו נו מזכירים לעולם – זה הנאור וזה הנאור פחות, על החובה לזכור ולהלחם באנטישמיות.

חובתנו היא לזכור ולכבד את ניצולי השואה החיים בקרבנו. קשה להבין, וקשה עוד יותר לקבל את התנהגות המדינה כלפיהם. אסור לנו להשלים עם תנאי העוני והחרפה בהם מתקיימים כמחציתם של ניצולי השואה החיים בישראל.

חובתה המוסרית של מדינת ישראל היא להבטיח קיום בכבוד לאלה שעברו את התופת, שרדו אותה, ותרמו כה רבות להקמתה של המדינה. זהו מאבקנו כאן בכנסת וממנו לא נרפה.

קולט אביטל בפייסבוק

colette-facebook

מתוך הגלריה